אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד / Never, Rarely, Sometimes, Always

ארה"ב, 2020, 120 דקות, דרמה.

במאית: אליזה היטמן.

"נערה שנכנסה להיריון בלתי מתוכנן מגלה שלא תוכל לעשות הפלה בעיירה שלה ומחליטה לנסוע עם בת דודתה לניו יורק." (מתוך אתר נטלפיקס).

לצערו של הבלוג, נטפליקס לא מחדשת כמעט את מלאי סרטי האיכות שהיא מציעה, אבל לפחות במקרה הזה היא הוסיפה את אחד מסרטי הפסטיבלים המדוברים והמשובחים של השנים האחרונות, שהוצג גם בפסטיבל הקולנוע של ירושלים ובפלטפורמות שידור אחרות. הוא עוסק בנושא מוכר למדי בקולנוע בשנים האחרונות (לדוגמא, 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" של הבמאי הרומני כריסטיאן מונג'ו, או נערה, סרט יפה ודומה מאוד שגם עליו נכתב כאן לא מזמן), אבל זו ללא ספק אחת מהיצירות הטובות והשלמות ביותר בז'אנר, שנעשה לאחרונה אקטואלי עוד יותר בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי שהגביל את זכות ההפלות.

מצד אחד הסרט ריאליסטי מאוד מבחינת העלילה והדיאלוגים (הלא רבים, בדיוק כמו שצריך), ומצד שני יש בו איזשהו מימד חלומי, מרחף, אולי כי חלקים רבים מתוכו מתרחשים בלילות, וגם כי הוא נתמך בצילום אווירה פנטסטי. סצנת השיא של הסרט שממנה לקוח שמו המסורבל (והלא מוצלח, לדעתי), היא ממש מופת של משחק מאופק ונוגע (או קורע) ללב, והיא חוזרת ומוזכרת בכל ביקורת שקראתי עליו. מלבד הסיפור האישי שרלוונטי כאמור מאוד מבחינה פוליטית וחברתית, הסרט מתאר גם חברות בין שתי נערות, שמוצגת כהכרחית לצורך התמודדות מתמשכת עם עולם גברי מתנכר ורעיל (כל דמויות הגברים בסרט, כולל דמויות המשנה הרבות, הן מנצלות או מכשילות, וזו אולי נקודת חולשה מסוימת של הסרט, גם אם לא כולן פועלות מתוך כוונה רעה).

כיאה לסרט שזכה בפסטיבלים ופרסים רבים, רוב הביקורות עליו מהללות וסופרלטיביות. מבין אלו שנכתבו בעברית:

"יש בכך כדי להעיד על אופיו ועל כוחו של הסרט כולו — הוא תהליכי מאוד אבל מרגש עד העצם, אפקטיבי במינימום פירוטכניקה, ומספר סיפור שלם דרך מבטים ותגובות, יותר מאשר באמצעות מה שנאמר או אפילו נראה על המסך." (אורון שמיר, הארץ).

""אף פעם, לעיתים נדירות, לפעמים, תמיד" הוא סרט ללא תוכחות וללא קתרזיס, על עולם שבור ועצוב. מבלי להטיף, יש בו הרבה תוכחות ולקחים, ואת האווירה העגומה של הסרט מצילות שתי השחקניות הצעירות והאלמוניות, סידני פלניגן וטליה ריידר, שמגלמות נערות שצריכות לצאת לאודיסיאה ולפצח איך עובד העולם של המבוגרים, שנראה שהוא אף פעם לא לטובתן. הכוח הניאו־ריאליסטי של הסרט הוא גם הבעיה העיקרית שלו, שכן הצפייה בו לעתים גורמת לתחושה של טיפול רפואי ללא אילחוש, והכאב כמעט בלתי נסבל. תייקו אותו תחת: "חשוב"." (יאיר רוה, כלכליסט).

לצד זאת,חלק מהמבקרים (הגברים) הסתייגו מהסרט והרגישו שהוא מלא בשנאת גברים, ואף משעמם. (ישי קיצ'לס, ישראל היום, תומר קמרלינג, מאקו).

וגם: ניתוח מפורט מאוד של הסצנות העיקריות בסרט (עופר ליברגל, אתר סריטה), וראיון עם הבמאית (אבנר שביט, וואלה).

4.5 כוכבים